|
אין מחלוקת כי רשויות הכיבוי מספקות שירות חיוני וחשוב מאין כמוהו. הצד המוכר פחות, ושאינו נלווה לצד ההירואי של השירות המסופק, הוא חיוב מקבל השירות באגרה. דרישת התשלום נשלחת בד"כ, כמעט אוטומטית, זמן קצר לאחר האירוע ומתקבלת לרוב בהפתעה. דרישות תשלום נשלחות אף עבור ביקורות תקופתיות ואחרות בבתי-עסק ומבנים. לא מן הנמנע שחלק גדול מאותן דרישות תשלום נעשה שלא כדין.
הבעיה היא שבמקרים רבים יוביל אי-תשלום האגרה שנדרשה להגשת תביעה משפטית. כדאי לדעת שהדין עשוי לעמוד דווקא לימין מקבל השירות וכנגד רשות הכיבוי.
הוראת התקנות[1] קובעת כי
"בעד שירות שנתנה רשות כיבוי ישלם מקבל השירות לרשות הכבאות"
התקנות מפרשות וקובעות כי "מקבל שירות" הוא אך ורק מי שהוא "בעל או מחזיק בנכס שבו או להגנתו נעשתה פעולת הכיבוי או שלהצלת נפשו או נפש בן משפחתו ניתן השירות"
במקרה שהיה[2] הואילו כבאים לפזר מים מעל איצטדיון, לפני כינוס שהתקיים בו, כדי להפטר עננת אבק שריחפה במקום. דא עקא ששנים לאחר מכן קיבל לפתע אחד ממארגני האירוע תביעה לביתו בה נדרש הוא לשלם לרשות הכבאות עבור ה"שירות" שהעניקה לו. בעקבות התערבות משפטית טען הנתבע כי השקאת איצטדיון אינה "שירות" כמשמעו בחוק ורשות הכבאות אינה רשאית לגבות אגרה בשלו. לפיכך נאלצה רשות הכבאות להסכים למחיקת התביעה מטעמה.
בעקבות פרסומו של אותו מקרה בסדרת כתבות "האזרח הקטן" הודיע דובר רשות הכבאות הארצית כי הוא מזמין כל מי שנפגע לדעתו מדרישת אגרה שלא כדין של רשות הכבאות לפנות ישירות אליו.
כאמור, סמכות רשויות הכיבוי (ואיגודי הערים במסגרתם הן פועלות) לגביית אגרות בשל מתן שירותים כאמור היא אך ורק על-פי קריטריונים שהוגדרו בחוק ובתקנות. אם השירות שסופק אינו נכלל בתוספת לתקנות או שמקבל דרישת התשלום אינו "מקבל שירות" כהגדרתו בתקנות – דרישת התשלום הינה לכאורה שלא כדין.
עריכת ביקורת במבנים ובתי-עסק
שירות נוסף שמבצעת רשות הכיבוי, מתוקף תפקידה כגורם מפקח על אמצעי הכיבוי, הוא ביקורת שנתית של ציוד הכיבוי המותקן באתרים השונים שבתחום שיפוטה, במטרה לוודא את תקינות הציוד ואת התאמתו לדרישות החוק. על רשות הכיבוי הוטל
"לקבוע, בכפוף לתקנות שהתקין שר הפנים, סידורי כבאות במוסדות ובמפעלים, בין ציבוריים ובין פרטיים, וכן בבניינים גבוהים, לפקח על ציודם ולתאם את סידורי הכבאות כאמור עם סידורי הכבאות של רשות הכבאות"
במקרה שהיה[3], נערכה ביקורת כיבוי שנתית באתרים רחבי ידיים של חברת מקורות. חישוב האגרה נערך בהתבסס על התקנות והתוספת להן. לצורך חישוב זה נטען על-ידי מקורות כי יש להביא בחשבון את השטחים המבונים בלבד המהווים חלק מזערי משטחי האתרים שנבדקו ומפחיתים את החיוב בלמעלה מ-90%(!).
שירותי הכבאות טענו כי יש לחשב את האגרה עבור ביקורת ציוד במקרקעין לפי השטח הכולל של כל אחד מהאתרים הנבדקים, ובהתאם לתעריף המשתנה למ"ר, כמפורט בתוספת לתקנות. גם היועץ המשפטי לממשלה תמך בעמדה זו ואף הדגיש כי אם יתקבל הפירוש שנתנה חברת מקורות (המערערת) לתקנות ירדו ההכנסות העצמיות של רשויות הכבאות בארץ ממקור גבייה זה בשיעור של כ-40%(!).
בית-המשפט קבע כי חישוב האגרה כפועל יוצא של שטחים מבונים מבלי להתייחס לשאלה מה הזיקה ומה הקשר בין שטחים מבונים אלה ובין ציוד הכיבוי הנבדק, הינו חישוב אוטומטי המתעלם מתכלית החקיקה, באותה מידה שמתעלם ממנה חישוב אוטומטי של האגרה כפועל יוצא של כלל שטח האתר.
לפיכך נקבע, ובצדק, כי על החישוב להיערך לפי שטח ההתייחסות שלגביו חלה חובת ההתקנה של אמצעי הכיבוי, על פי התקנות הרלוונטיות הנוגעות לאותו סוג מקרקעין, ואילו שטחים פנויים שלגביהם אין חובה להתקין אמצעי כיבוי כאמור, לא יובאו בחשבון לצורך חישוב האגרה.
אז נכון, מצבן הכספי של רשויות הכיבוי קשה. אבל ראוי היה כי אלה יקפידו יותר על קיום הוראות החוק ולא ינצלו לרעה את חוסר היכרותם של בעלי העסקים והאזרחים עם החוק, ואת חוסר יכולתם או רצונם להתמודד עם המערכת המשפטית
[1] תקנות שירותי כבאות (תשלומים עבור שירותים), התשל"ה-1975
[2] ת.א. 751098/03 (שלום-ת"א) איגוד ערים בני-ברק נ' חנניה קורקוס
[3] ת.א. 1465/96 (מח'-ת"א) מקורות חברת מים נגד איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון", פסק-דינה של כב' השופטת חיות מיום 17/8/99
תומר ח. הנריק ריטרסקי, עו"ד
ריטרסקי, א. רון ושות''
|
