|
השכן נוהג לחנות בחניה שלכם? אורחים מזדמנים חונים באופן קבוע בכניסה לחניון של הבניין או הבית? מישהו חוסם בשיטתיות את חניית הנכים המצויה במרכז המסחרי או במקום העבודה? חוץ מלהתעצבן, יש מה לעשות והרבה. גם במקרה בו לכאורה לא נגרם נזק כספי של ממש, ניתן לפעול באמצעות בתי-המשפט. החדשות הטובות: בסופו של יום אתם גם עשויים לראות כמה אלפי שקלים ממי שפגע בזכותכם לחנות במקום.
בעיית החניה והסכסוכים הכרוכים בה קיימת במקרים רבים בבתים משותפים, שם רבים השכנים גם בינם לבין עצמם. במקרים רבים מספק העניין שעות רבות של בידור חינם לילדי השכונה שצופים במתרחש להנאתם, ובאחדים מהמקרים גם עיסוק לבתי-החולים באזור.
החוק לא תמיד מקל על הדילמה: בבית משותף בו החניה אינה מוצמדת (רשומה ב"טאבו") על שם מי מהשכנים אזי למעשה יש לכולם זכות לעשות בה שימוש, אך לאף אחד מהם אין זכות בלעדית[1]. כלומר, אף לא אחד מהשכנים רשאי לחסום את הכניסה לחניה ו"לשמור" אותה לעצמו. השיטה במקרה זה היא ש"כל הקודם זוכה". מצד שני, כאשר החניה מוצמדת[2] לדירה מסוימת היא שייכת לדייריה לכל דבר ועניין, ודינה כדין דירתם, קרי: לאף אחד אין זכות לחנות בה או לחסום את הגישה אליה. חניה כזאת הינה חניה "פרטית" לכל דבר ועניין.
לתעד את המפריע
מה בכל זאת עושים כשחונים לכם בחניה הפרטית שלכם או חוסמים את הגישה אליה? במקרה כזה ניתן לשגר מכתב התראה "ידידותי" מעורך-הדין, ואם זה לא עוזר ניתן לפנות לבית-המשפט בבקשה לצו מניעה קבוע בליווית פיצויים כספיים מתאימים.
כמו בכל מקרה אחר גם כאן כדאי תמיד לתעד את המפגע/נזק. כלומר, להציג תמונות של רכב השכן החונה בחניה שלכם כך שניתן יהיה לראות את מספרו. כדי שלא יוכלו לספר מאוחר יותר שהתמונה צולמה בעבר לא יזיק גם לצלם עיתון יומי מאותו היום ברקע התמונה.
במקרים כאלה, כאשר הצדק עמכם, סביר שבית-המשפט ייתן לכם את מבוקשכם, קרי: צו מניעה שיאסור על השכן לחנות בקביעות במקום ושהפרתו תגרור הליכים ספק פליליים של ביזיון בית-המשפט. כמו-כן יפסוק בית-המשפט במקרה כזה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דינכם בהם ייאלץ לשאת הצד השני, ולעיתים גם מספר אלפי שקלים פיצויים עבורכם.
חסמו את החניה
במקרה שנידון בבית-המשפט נטען, על-ידי התובעים, כי הנתבעים חסמו את המעבר של התובעים לחניה הפנימית שלהם, באופן שנמנעה מהם האפשרות להיכנס ולצאת עם רכבם.
עוד טענו התובעים, כי הנתבעים נוטלים שטח גדול מדי מרחבת החניה הציבורית, המצויה על דרך ציבורית לפני חזית הבניינים, ואינם מאפשרים גם חניית רכבי התובעים בחניה הציבורית.
באותו מקרה נקבע באשר לחניה בשטחים הציבוריים כי כי הנתבעים פעלו בצורה לא הוגנת, בניגוד לדין ובניגוד להיתר הבנייה של ביתם, שעה שלא בנו מקום חניה פרטי בתוך מגרשם. בהקשר זה הוסיף בית-המשפט, כי אותו מחדל הוא זה שגרם, או תרם תרומה מאוד משמעותית, למצוקת חניה ברחבה הציבורית הסמוכה לבתי התובעים והנתבעים. זאת, מאחר שברור לגמרי כי אם אין חניה פנימית, ואין אפילו גישה לחניה כזו, בתוך החצר של הנתבעים, ממילא חייבים הם להחנות את כל מכוניותיהם ברחבה הציבורית הסמוכה - שאינה מיועדת למכוניותיהם בלבד.
בית-המשפט קבע באותו מקרה כי בפועל נוצר מצב בו "השתלטו" הנתבעים באופן זה או אחר על 4-2 מקומות חניה ברחבה שבמבואה, סמוך לכניסה לביתם של התובעים, ובחלק נכבד של המקרים אף חסמו ממש את הכניסה לחניה הפרטית של התובעים בחינת "אין יוצא ואין בא". בסופו של דבר הנתבעים לא רק שמנעו מהמכוניות של התובעים את הכניסה למגרש החניה הפרטי שלהם ולדרך שמובילה אליו, אלא גם את היציאה של הרכב שהיה בפנים. בנוסף, אחד התובעים הוא נכה צה"ל שנהג לחנות בחניה הפנימית ולא יכל לצאת ממנה בשל החסימה.
בית-המשפט קבע כי קיימת אחריות של הנתבעים לא רק לחסימה שבוצעה על-ידי רכביהם אלא אף לחסימה שבוצעה בידי אורחיהם. באותו מקרה נעתר בית-המשפט ונתן לתובעים צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים כמו גם פיצוי כספי בן 4,000 שקל, לאחר שנהג לשיטתו "מידת הרחמים" כלפי הנתבעים, ובנוסף 3,000 שקל עבור הוצאות המשפט.
חניית נכים
כאשר המדובר בנכים, ראוי הוא להקדיש לעניין התייחסות מיוחדת. קוראים רבים הביעו מורת רוח, במסגרת פרסום הפרק שעסק בהשפלת נכים והפלייתם, מהנוהג המגונה של חנייה במקומות שמורים לנכים.
גם במקרה זה יש תרופה: אם אתם נכים ונפגעתם מהתופעה, טפלו בה באמצעות בתי-המשפט. גם אם החניה אינה שלכם אלא מצויה במקום ציבורי כלשהו אתם עדיין זכאים לתבוע את נזקיכם בבית-המשפט.
גם אם לא תתעשרו מזה, הרי שהתפשטות תופעה כזאת תצליח אולי לגרום למה שהמדינה לא הצליחה: הרתעת אלה שנוהגים לחסוך מעצמם הליכה על-ידי החניית רכביהם בחניות הנכים. במקרים רבים אתם אף עשויים להיווכח שהליך משפטי שכזה יסתיים במהירות רבה (לרוב בין חודשיים ימים לשלושה חודשים). מה שבטוח הוא שהנהג החוטא לא ישוב על מעשהו לאחר מכן.
אז גם לנכים וגם לבעלי חניה יש דרך להשיב מלחמה. לאזרח הקטן יש שיניים והוא יכול לסמוך גם על עצמו ולא רק על הרשויות שיעשו עבודתן נאמנה.
תמרורים לא חוקיים
נתפסתם חולפים ביעף על פני תמרור "עצור" או נמנעתם מלציית לתמרור "האט ותן זכות קדימה"? חניתם בכחול לבן או תוך התעלמות משלט האוסר על החניה במקום ונקנסתם? צברתם ערימה רצינית של דו"חות עם הצמדה וריבית ב"אשמתו" של תמרור מסוים או חניה באיזור מסוים? מתברר שלא הכל אבוד. אם טרם שילמתם את הדו"ח וטרם הודאתם באשמה (תשלום דו"ח מהווה הודאה באשמה) אולי בכל זאת יש מוצא. ניתן תמיד לדרוש העתק מההחלטה המאשרת הצבת התמרור או הסימון. במקרים רבים תופתעו לגלות שהרשות מתקשה להמציא החלטה שכזו ולפיכך הדו"ח יבוטל.
כדאי לדעת שהרשויות אינן רשאיות להציב תמרורים ושלטים להכוונת התנועה והחניה לפי רצונן. לא כל עובד רשות יכול להחליט היכן להציב תמרור או סימון כזה או אחר. לפיכך הוקמו על-פי חוק[3], רשות תמרור מרכזית ורשויות תמרור מקומיות. החלטה על הצבת תמרור, ובכלל זה גם סימוני חניה בתשלום ורמזורים, הינה החלטה מנהלית לכל דבר, הנידונה על-ידי חברי ועדת התמרור הרלוונטית, והיא צריכה לעבור החלטה מסודרת ברוב הנדרש ולהירשם בפרוטוקול.
לדרוש העתק של ההחלטה
תמרור שהוצב או סימון שנצבע על גבי המדרכה בלא החלטה מתאימה, אינם ברי תוקף ואין בהם כדי לאסור או להתיר דבר. אז אם קיבלתם דו"ח ואתם סבורים כי נעשה לכם עוול, עליכם לפנות בדרישה מתאימה להעתק ההחלטה המאשרת הצבת התמרור או הסימון. במקרים רבים תופתעו לגלות שהרשות מתקשה להמציא החלטה מנימוקים תמוהים למיניהם, כגון החלטה ש"אבדה", "נעלמה", "נגנזה", המחסן "עלה באש" (כבר היו דברים מעולם) ועוד.
באחד המקרים[4] הועמד אדם (עו"ד במקצועו) לדין על שלא ציית לתמרור "עצור", והתגונן בטענה שהתמרור אינו חוקי מאחר שאין פרוטוקול של ועדת התמרור המאשרת את הצבתו. הוא פנה לאגף התנועה וביקש להמציא לו עותק מהאישור האמור ונענה (רשמית) שאין בידי האגף אפשרות למצוא אותו. לפיכך נאותה המדינה לחזור בה מהתביעה. הדו"ח בוטל והנאשם אף זכה בהוצאות משפט.[5]
הוראות החוק מסדירות את ענין הצבת התמרורים, התקנתם, הפעלתם, סימונם, רישומם ואחזקתם שבתחום סמכות רשות התמרור. לשון החוק[6] קובעת כי
"עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין"
ככל הנראה מספר רב של תמרורים הותקנו, כאמור, שלא על פי הוראות החוק ומכל מקום נראה כי רשויות התמרור האחראיות על התקנת אותם תמרורים סובלות מקושי להמציא אישורים בכתב על התקנתם כדין. ביחס לאישור הנדרש קבע[7] בית-המשפט כי
"העובדה, שאישור הנותן תוקף להצבתו של תמרור אינו בנמצא, מקום שהיה ניתן לצפות כי האישור, אם אכן הוצא, יישמר כראוי לביסוס תקפותו וחוקיותו של התמרור שהוצב, מתיישבת יותר עם המסקנה כי אישור כזה לא הוצא מלכתחילה מאשר עם המסקנה שהוצא ונעלם"
עוד נקבע שם כי
"הרשות המוסמכת חייבת להיות במצב שבו אם קורא נאשם תיגר על חוקיות הצבתו של תמרור מסוים, תוכל היא בלא קושי להציג את האישור המלמד על היפוכו של דבר, או לפחות לספק הסבר סביר מדוע היא אינה אין אישור. אחרת נוטה מאזן ההסתברויות בנסיבות אלה לטובת המסקנה לפיה אישור כזה לא הוצא מעולם"
שילמתם? אבוד לכם!
ומה קורה עם אלה שכבר שילמו את הקנס? כל שניתן לעשות הוא להשתתף בצערם. מבחינה משפטית תשלום הקנס מהווה הודאה באשמה, ומי ששילם את הקנס רואים אותו כאילו, הודה, הורשע ונשא את עונשו כך שקשה מאוד יהיה לאחר מכן לדרוש את הכסף בחזרה. הדבר גם הופך אפשרות לתביעה ייצוגית בעניין לקלושה מאוד עד בלתי אפשרית ותביעה שכזו אף נדחתה בעבר מטעם זה[8].
במאמר מוסגר יצויין כי רבים זוכו בעבר מאשמה במקרים בהם היו במקום תמרורים הסותרים זה את זה, או כאשר הוראת התמרור לא היתה ברורה או קריאה.
בית-המשפט כבר קבע, כי כאשר בצומת מוצבים תמרורים הסותרים אחד את השני, אין לצפות מנהג המגיע למקום שתוך כדי נסיעה יתחיל לבחון את הוראות התמרורים ולחפש כיצד ניתן לפשר בין שתי ההוראות הסותרות.
באותו עניין זוכה הנאשם מהאשמה של אי-ציות לתמרור. בית-המשפט קבע כי בשום מקום לא נאמר כי חץ המצוייר על פני כביש הינו בעל עדיפות כלשהי על פני התמרורים מעל עמוד הרמזור. בתיק נוסף זוכה נהג אחר באי ציות לתמרור כאשר התברר שהתמרור נצבע בצבע שחור והנהג סבר שהתמרור בוטל
[1] ראו בפרק העוסק בבתים משותפים
[2] רשומה ממש בפנקס מרשם המקרקעין או שהדיירים החליטו ברוב הדרוש להצמידה לדירה מסוימת
[3] פקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961, תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 והודעה בדבר מינוי רשויות תימרור
[4] ראו אזכור בת.א. 605/98 (מחוזי-ת"א) אלון גולן ואח נ' מדינת ישראל - משרד בטחון הפנים,משטרת ישראל, פסק-דינו של כב' השופט מ. טלגם מיום 8/2/99
[5] וראו גם ע"פ 70799/00 (מחוזי-ת"א) מאור אברהם נ' מדינת ישראל, פסק-דינו של כב' השופט א. אבן ארי מיום 21/11/00 שם זוכה נאשם בשל תמרור בלתי חוקי
[6] תקנות 17 ו-18 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961
[7] ע"פ 754/96 (ת"א) מדינת ישראל נ' דוד אבולעפיה
[8] ראו הערת שוליים מס' 314
תומר ח. הנריק ריטרסקי, עו"ד
ריטרסקי, א. רון ושות''
|
