האם הקמת בתי דין מיוחדים לגיור פתרה באופן מוחלט את מצוקת הגרים במדינת ישראל?
מאת: חזקיהו חנימוב, טו"ר
מבוא
סעיף 1 לחוק השבות, תש"י-1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". קביעה זו העלתה את השאלה מיהו יהודי, סביבה היו מחלוקות פוליטיות רבות. בשנת 1958 פרץ משבר קואליציוני סביב השאלה הזאת, וראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון החליט בהשארתה על כנה של ההגדרה ההלכתית למושג יהודי. ובעקבות זאת הועברה הנחיה כי לעניין רישום פריטי דת ולאום במרשם האוכלוסין ייחשב יהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה". (פיסקה זו לא עוגנה בחוק השבות).
בשנת 1970, בעקבות בג"ץ שליט, תוקן החוק ונקבע בו (סעיף 4ב): "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". התיקון לא ציין במכוון איזה גיור קביל, ונקבע רק ש"הרישום או התעודה האמורים לנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-הדין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך" (סעיף 3א).
בשנות ה-90 עלו לישראל, על פי חוק השבות, גויים רבים מחבר המדינות, מאתיופיה ועוד. ע"פ כללי הגיור האורתודוקסי, הדורשים התחייבות לשמירת מצוות, לא התאימו לכל המעוניינים להתגייר ועל כן היו שפנו לגיור של היהדות הקונסרבטיבית או של היהדות המתקדמת. ב-20 בפברואר 2002 קבע בג"ץ כי יוכרו גם גיורים של היהדות המתקדמת ושל היהדות הקונסרבטיבית שנעשו בישראל.
בעקבות זאת, בחודש יוני 1997 מינה ראש ממשלת ישראל ועדה "לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל" למציאת הסדר פשרה. כראש הוועדה מונה פרופ' יעקב נאמן (להלן – ועדת נאמן). חברי הועדה, שיוו לנגד עיניהם את המצב המשפטי שהיה קיים בתחום זה מאז קום המדינה וכן את הבעיה הקשה של אותם רבבות מעולי מדינות חבר העמים אשר עלו ארצה על פי חוק השבות, התערו במערכת החינוך, בצה"ל, במגזרים הציבורי והפרטי, בעיר ובכפר ובכל אתר ואתר, ואינם יהודים על פי ההלכה. מעולים אלה נמנעת השתלבות מלאה בחברה בישראל, בין השאר בכך שהם מנועים מלהינשא ליהודים בישראל. בהמלצותיה של הועדה הומלץ להקים בתי דין מיוחדים לגיור, שיהיו נפרדים מבתי הדין הרבניים. הרבנים הראשיים לישראל יקימו את בתי הדין, וימנו את חברי בתי הדין. כאמור לעיל, הליך הגיור בפני בתי הדין המיוחדים ייערך על-פי ההלכה היהודית. להיבט זה של הגיור המבוצע בבתי הדין המיוחדים – מקובלוּת ההליך על ידי כל זרמי העם היהודי כולו – חשיבות רבה.
בדו"ח הוועדה נאמר, כי בתי הדין המיוחדים לגיור אשר יוקמו, אינם בתי הדין הרבניים, שדייניהם ממונים על-פי חוק הדיינים, כי אם בתי דין מיוחדים לגיור, שיוקמו למטרת הסדרת נושא הגיור. תכלית ההמלצה להקים בתי דין מיוחדים לגיור הינה למנוע קרע בעם היהודי, ובה בעת להביא להסדרת הטיפול הממלכתי בנושא, באופן שלגיור שנעשה בידי גוף שהוקם על-ידי המדינה ואשר פועל תחת פיקוח ממלכתי תהא נפקות, לכל דבר ועניין, תוך מניעת מצבים של פיצול סטאטוס, ויצירת אחידות ואחדות.
הקמת בתי הדין המיוחדים לגיור
ביום 7.4.1998 החליטה ממשלת ישראל לאמץ את המלצות ועדת נאמן. במסגרת "מינהל הגיור" של עמותת "צומת – צוותי מדע ותורה". שכרם של הדיינים ושל העובדים המינהליים, שולם דרך העמותה ותוקצב כבר אז על ידי המדינה (המשרד לענייני דתות). ביום 1.9.03 נקבע בהלטה כי "ראש מערך הגיור בישראל ימונה על ידי הרב הראשי לישראל, המכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול". ביום 11.7.04 החליטה הממשלה להעביר את יחידת בתי הדין המיוחדים לגיור מהנהלת בתי הדין הרבניים במשרד המשפטים אל משרד ראש הממשלה, למערך הגיור בישראל. באותה החלטה הועברו הסמכויות שהיו נתונות למנהל בתי הדין הרבניים לגבי יחידת הגיור אל ראש מערך הגיור. הקמת מערך הגיור, שבו שולבו בתי הדין המיוחדים לגיור, נעשתה מכוח סמכותה השיורית של הממשלה על-פי סעיף 32 לחוק יסוד: הממשלה, הקובעת כי: "הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת"
התפיסה שעמדה ביסוד החלטת הממשלה, בדבר אימוץ המלצות ועדת נאמן, כי הקמת בתי הדין המיוחדים לגיור נועדה לשרת שתי תכליות. האחת, הסדרה ממלכתית של הגיור בישראל לצורך הזכויות האזרחיות שהגיור מקנה למתגייר. השניה, מניעת "פיצול סטאטוס" בין גיור למטרות אזרחיות לבין גיור המאפשר נישואין כדת משה וישראל.
עריכת גיור בבתי הדין הרבניים
בתי הדין הרבניים בישראל, מאז ומתמיד, עורכים גיורים ודנים בשאלות תוקפם של גיורים אגב ענייני נישואין וגירושין. גיור זה אמנם אינו מופיע ברשימת עניני המעמד האישי הנתונים לסמכות בית-הדין הרבני. למרות זאת, איש אינו מפקפק בסמכות החוקית של בתי הדין הרבניים לערוך גיור. בפסיקת בית-המשפט העליון אנו מוצאים התבטאויות המכירות בסמכותו של בית-הדין הרבני כ"מוסד דתי" לערוך גיור להבדיל מגיור הנערך בבתי דין פרטיים.
היבט סמכות הלכתית של דיני התורה
גיור הינו תקף אם הוא נערך על-פי דין תורה. על-פי ההלכה תוקפו של גיור אינו מותנה בכך שבית-הדין המגייר יהיה מוכר על ידי רשויות המדינה, אם כבית דין דתי בעל סמכות שיפוט לפי חוק ואם ככהן-דת. בתי דין בקהילות ישראל בארץ ישראל ובקהילות הפזורה היהודית בכל רחבי העולם קיימים מאז ומתמיד. תוקף פועלם ההלכתי אינו נובע מן החוק האזרחי אלא מכוח דין התורה, גיור שנערך על ידי בית דין ידוע ומקובל של קהילה דתית בישראל, כמו בית דין צדק של העדה החרדית בירושלים או בית דין צדק בראשות הרב נסים קרליץ בבני ברק, מוחזק מבחינה הלכתית כגיור בר תוקף, וגר שהתגייר בבתי דין אלה וקידש אשה יהודיה, יכיר בית-הדין הרבני בקידושין ולא יתיר לבני זוג אלו להינשא לאחרים בלי גט פיטורין כדת משה וישראל. דברים אלו תקפים אף ביחס לגיורים הנערכים בבתי דין מוכרים של קהילות יהודיות אורתודוקסיות ברחבי העולם. בתי הדין הרבניים בישראל יכירו, לצורך כל ענין המצוי בשיפוטם, בגיור שנערך על-פי ההלכה, ללא תלות בסמכות החוקית הקיימת, או שאינה קיימת, לבית-הדין המגייר. מאידך גיסא, כל ספק שיתעורר לאחר עריכת גיור לגבי כנות קבלת המצוות, עקב אי-שמירת מצוות לאחר הגיור, יידון לגופו בבית-הדין הרבני אגב עניני נישואין וגירושין, שוב ללא תלות בשאלת זהותו של בית-הדין האורתודוקסי שערך את הגיור.
היבט סמכות משפטית של 'עניני נישואין וגירושין'
נישואין של יהודים בישראל נערכים על-פי דין תורה בלבד. בדיקת הכשירות להינשא היא חלק מ"עניני נישואין" המצויים בשיפוטו הייחודי של בית-הדין הרבני. אין חולק כי בית-הדין מוסמך לקבוע אם אדם כשיר לנישואין על-פי דין תורה. לצורך בדיקת תנאי הכשירות להינשא מוסמך בית-הדין לקבוע אם המבקש הינו יהודי. ברור איפוא כי אם המבקש הינו גר, מוסמך בית-הדין לקבוע אם הגיור הינו בר תוקף אם לאו, או שקיים ספק בקשר לכך באופן שלא ניתן להתיר למבקש להינשא כדת משה וישראל. שאלת הכשירות להינשא הינה אינהרנטית (סמכות שאיננה צריכה הוכחה ), כפי שנראה בהמשך, גם בכל דיון של גירושין. אף כאשר תוצאת פסיקת בית-הדין לגבי תוקף הגיור, משמעה לדעת בג"ץ איבוד סמכותו של בית-הדין להמשיך ולדון בגירושין, הרי מיניה וביה יש בכך אמירה לגבי היכולת של אותו אדם להינשא כדמו"י.
כאשר סמכות בתי הדין הרבניים באה אגב עניין של כשירות להינשא, מתעוררת בעיקר השאלה אם יש ברישום ההמרה כדי למנוע מבית-הדין הרבני לדון מחדש בשאלת תוקף המרת הדת. אם התשובה תהיה שלילית, כך שאין ברישום ההמרה כדי למנוע מבית-הדין הרבני לדון בתוקף הגיור, אזי אם יפסוק בית-הדין כי גיורו של המבקש הינו בטל או שהוא ספק-גיור, יסתיים בכך הדיון – שהרי בכך שלל בית-הדין, הלכה למעשה, את כשירותו של בעל-הדין להינשא.
במקרים שבהם שאלת היהדות עולה אגב עניני גירושין, עשויה שאלת המרת הדת לעלות הן בהקשר של עצם סמכות שיפוטו של בית-הדין והן לצורך הכרעה מהותית בסכסוך הגירושין. במשפט גירושין, מדובר בבעלי דין מסוכסכים הניצבים משני עברי המיתרס. בעל-דין עשוי או עלול לבסס את תביעת הגירושין שלו, בין היתר, על הטענה כי הגיור שעבר הצד שכנגד הינו פגום או מפוקפק ועל כן לא ניתן להמשיך בחיי נישואין.
האם נוצר קונפליקט בתוך המערכת הרבנית?
למעשה, אין כל התנגשות בין מעשה בית דין לגיור של בית דין מיוחד לגיור לבין ספקות שמעלה מאוחר יותר בית-הדין הרבני לגבי תוקף הגיור במהלך דיון גירושין. דייני בתי הדין המיוחדים לגיור מוחזקים כדיינים כשרים ושלמים בדעתם ובתורתם. בבתי דין אלו מקפידים שלא לקבל אדם לגיור אלא אם כן השתכנעו שלושת הדיינים יחדיו כי המועמד ראוי לגיור, וכי הוא מקבל על עצמו עול תורה ומצוות ומתכוון לקיימן. אולם התנהגות מאוחרת של המתגייר עשויה להשפיע על תוקפו של הגיור. אבל אין בכך כדי לומר שבעת שניתן מעשה בית-הדין לגיור לא היה בית-הדין צריך לתיתו. "מעשה בית-הדין" לגיור הינו אך בבחינת ראיה כי המתגייר עבר את הליכי הגיור הנדרשים על-פי דין תורה על מנת שייחשב כגר, אך הוא כשלעצמו בלבד אינו יוצר "חזקת יהדות" או "חזקת גירות". מסמך זה אינו מחסן את נושאו מבחינה מחודשת של גיורו במצבים שעל-פי ההלכה יש לעיין בכך מחדש. לפיכך, אין כל התנגשות בין בתי הדין המיוחדים לגיור, לבין בתי הדין הרבניים הרגילים בנקודת הזמן שבו עולה שאלת תוקפו של הגיור, אגב הדיון בסמכות עניני נישואין או גירושין או אגב סמכות הלכתית.
ככלל, "סופיות הדיון" אינה חלה בבית דין הדן על-פי דין תורה. בית-הדין שגייר רשאי לדון מחדש בתוקפו של הגיור על סמך ראיות חדשות שהובאו בפניו. ראיות אלה יכולות להתייחס הן למצב העובדתי שקדם לגיור והן למצב העובדתי שאחר הגיור, כאשר יש לו השלכה על מעשה הגיור. רשאי בית-הדין לדון בשאלת ביטול הגיור אף אם התברר כי טעה בדין בקבלו את המתגייר או באשרו בעבר את מעשה הגיור.
ברור איפה, כי בית דין הרבני אינו כבול לכל תעודה או פסק דין קודם בדבר יהדותו של אדם, כפי שבית-הדין הרבני אינו מחוייב לדוקטרינת "מעשה בית דין" המקובלת במשפט האזרחי. בית-הדין הרבני מוסמך לקבוע כי נישואין של בעלי דין שבפניו שנערכו כדת משה ישראל הינם בטלים, או נפל בהם ספק. הוא הדין לגבי גט שסודר כדת משה וישראל בין בני זוג, בין אם בית-הדין הרבני הוא שסידר את הגט ובין אם היה זה בית דין אחר. בה במידה מוסמך בית-הדין לקבוע כי פלוני שהתגייר בבית דין אלמוני אינו כשיר להינשא או שקיים ספק לגבי תוקף הנישואין עקב פגם שנפל בגיור. כאשר בית-הדין קובע כי פלוני אינו כשיר לנישואין או כי יש ספק לגבי תוקף הנישואין מן הטעמים שצויינו, אין בית-הדין מאבד את סמכותו החוקית לעניין זה, והוא הפוסק האחרון בדבר הכשירות להינשא כדת משה וישראל.
אמנם, כאשר שאלת תוקפו של גיור עולה בבית דין שלא עסק לכתחילה בגיור של בעל-הדין, קיימות בפני בית-הדין הרבני שתי אפשרויות. האחת, להעביר את הדיון לבית-הדין המגייר על מנת שידון מחדש בגיור לאור הראיות והטענות החדשות. השניה, לדון בעצמו בשאלה ולהכריע בה לצורך הענין שבפניו. האפשרות הראשונה נראית ממבט ראשון פשוטה וסבירה, אך למעשה אין זה כך. יש אכן הגיון רב בהעברת הדיון כולו אל בית-הדין המקורי שגייר את בעל-הדין, אך עם זאת הקושי גדול בהרבה כאשר בית-הדין המגייר אינו מוסמך בעצמו לדון בעניני נישואין וגירושין. לא ניתן לצפות שדייני בתי הדין הרבניים המוסמכים לדון והדנים בפועל מידי יום בקשת רחבה מאד של המשפט העברי על עניני אבן העזר וחושן משפט וכן בעניני יורה דעה ואורח חיים המתעוררים תוך כדי דיונים אלו, יראו עצמם מחויבים, עם כל הכבוד הראוי, לדייני בתי הדין לגיור שאינם מומחים בקשת הרחבה של עניני השולחן ערוך בפן הפרקטי, אף על תעודת כשירותם לדיינות.
מן הכלל אל הפרט
אשיב על השאלה איתה פתחנו את נושא מאמר זה "האם הקמת בתי דין מיוחדים לגיור פתרה באופן מוחלט את מצוקת הגרים במדינת ישראל?" הנה בתפילת שמונה עשרה מוזכרים גרי הצדק יחד עם הצדיקים, החסידים והסופרים, שהמתפלל מבקש עליהם רחמים וחותם את תפילתו ו"בשים חלקנו עימהם". עולה כי תפילתו של יהודי מן המניין מתייחסת אל הגרים אבל יודגש אל "גרי הצדק", וברור כי אינו מתכון אל אותו גר שחזר לסורו שמעמדו הוא כשיראל מומר.
א"כ אותו גר צדק שגויר בבתי הדין המיוחדים לגיור הינו גר צדק לכל דבר ושאלת כשרותו אינה מוטלת בספק אף בבתי הדין הרבניים. ואדרבה מצווים כל ישראל לאהבה אותו.
מפורסמת תשו' הרמב"ם שס"ט: "מלבד מה שנצטוו ישראל על אהבת רעו שאף הגר בכלל זה, נצטוו במיוחד על אהבת הגר... וגדולה חובה שחייבתנו תורה על הגרים ממה שחייבתנו, על האב והאם... ועל הגרים ציונו באהבה רבה המסורה ללב". ובתשובה רצ"ג מדגיש הרמב"ם: "כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם... ואל יהא ייחוסך קל בעיניך אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם".
ויש מקום ליתן שבח והודיה למינהל בתי הדין ע"י וועדת נאמן אשר בעיקר יסודה הייתה לפתח מכונים מסודרים ללימוד היהדות והחשיפה לאורח החיים היהודי, מנהגים ושמירת השבת בדרכי נעם כדרכה של תורה ולמנוע מהם את הבירוקרטיה והסחבת הנוהגת במסדרונות בתי הדין הרבניים בשיטת עשה זאת בעצמך.
אך דא עקא כאשר באים אנו לבחון גרי הצדק לעומת אותם הגרים שחזרו לסורם והצליחו להסתפח אל כלל ישראל, נמדדת היא בבתי הדין הרבניים בישראל. בכתיבת הגט נוהגים לכתוב בגט של גר שהוא שומר מצוות "בן אברהם אבינו", ואילו בגט של גר שאינו שומר תורה ומצוות כותבים "פלוני הגר" ואף בגר המחלל שבת בפרהסיא, דנעשה מומר לכל התורה כולה, אין כותבין בגט בן אברהם אבינו, אלא פלוני הגר בלבד.
מאז שנת 1996, החלו בתי הדין הרבניים לעשות שימוש במערכות מחשב, ולפיכך ניתן לערוך בדיקה פרטנית ביחס להתפלגות המופעים של המונחים "הגר ו"הגיורת" מחד גיסא, ו"בן אברהם אבינו" ו"בת אברהם אבינו" מאידך גיסא. המסקנות העולות מן המערכת הממחושבת היא: ב-13 השנים מתחילת 1996 ועד לסוף 2008, התגרשו 118,521 זוגות, שהם 237,042 גברים ונשים. בתוכם היו 1,313 גרים (328 גברים ו-985 נשים). שיעור הגרים (כולל נשים). בעת הגירושין, עולה כי 97.2% מתוך הגרים לא שמרו מצוות. ורק 2.8% של הגרים שמרו מצוות בעת הגירושין.
סיכום
הגישה השלטת כיום לאור "סופיות הדיון" היא בתי הדין הרבניים וכך לאורך כל השנים מתאפשר לרושמי הנישואין להתעלם מגיורו של אדם שהמיר את דתו בבית דין לגיור שאינו מוכר על ידי בתי הדין הרבניים. אף כי תעודת ההמרה מונפקת ומאושרת על ידי מדינת ישראל ותחת זו יירשם על ידי רשם הנישואין, כמעוכב נישואין. האצבע המאשימה מונפת היא אל מינהל בתי הדין המיוחדים לגיור שמודעים היטב למצבם הרעוע שגיורם אינו מוקבל על הגישה השלטת כיום קרי בית הדין הגדול, ועדיין פועלים תחת אושיות מדינת ישראל לקבל הכרה הלכתית במעשה ידיהם בנוסף להכרה האזרחית שרכשו על ידי המון העם. א"כ נראה שהקמת בתי הדין המיוחדים לגיור יצרה חובה יותר מאשר זכות ואף הגבירה את מצוקתם של אותם גויים שהיו מודחים על בית הדין הרבני באופן דיכוטומי.
אין במאמר זה לחוות דעה נגד פסקיו של הגאון הגדול הרב עובדיה יוסף שליט"א נשיא מועת חכמי התורה או כנגד הראש"ל הרב שלמה עמר הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני
|
